<h1>ראבי"ה סימן פ"ה</h1>
<h2>דף כח:</h2>
אמר ר' יוחנן אסור לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור אמר רבא ובציבור שנו: ואמר רב הונא אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם תפלות המוספין ולית הלכתא כוותי' דרב הונא ולית הלכתא כוותיה דר' יהושע בן לוי דאמר כיון שהגיע זמן תפלת המנחה אסור לו לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל תפלת מנחה. ובתשוב[ו]ת של הלכות שבת בסימן תתק"ס ביארתי זה הדבר אם בסעודה גדולה מיירי או לאו ואם במנחה קטנה או גדולה מיירי [הא] פיסקא: ר' נחוניא בן הקנה היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש וב[י]ציאתו תפלה קצרה וכו' רבן גמליאל א[ו]מר בכל יום מתפלל אדם שמונה עשרה. והכי הלכתא, דהא כולי עלמא מודו בששגורה לו תפלתו בפיו. וי"ח נינהו מלבד ברכת המינים שתיקן שמואל הקטן. א"ר יהודה אמר רב טעה בכל הברכות כולן אין מעלין אותו בברכת המינין מעלין אותו חיישינן שמא מין הוא, ודוקא שלא התחיל בה אבל התחיל בה גומרה: אמר ר' יהושע בן לוי המתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה עולא אמר עד שיראה איסר כנגד לבו, פי' ענין קשר נראה באדם כנגד לבו, ור"ח פי' שאלו היה איסר שהוא קטן מונח על גבי קרקע היה מבחינו, ר' חנינא אמר כיון שמנענע ראשו שוב אין צריך. והלכה כר' חנינא, מדמפרש רבא למילתיה והוא דמצער נפשיה, פי' כגון זקן או חולה, ואם בריא הוא שוחה יותר קצת עד שירגיש דמצטער במקצת. ובפרק קמא דמכילתין בירושלמי [ה"ח] גרסינן (ד)תני ר' חלפתא בן שאול הכל שוחחין עם שליח ציבור בהודאה, ובמסכת סוטה [מ' א'] מפ' שקורין מודים דרבנן והוא מפורש שם. וגרסינן בירושלמי [פ"ב ה"ד] [אנא] מחזיק טיבותא לרישי(ה) כי מט[י] למודים מנפשיה כרע. וצריך לזקוף [ב]שם, כדאיתא בפרק קמא וסימנך ה' זוקף כפופים.
<h2>דף כט.</h2>
אר"נ אמר שמואל כל השנה כולה מתפלל אדם הביננו [וכו' חוץ] מימות הגשמים מפני שצריך לומר שאלה בברכת השנים. ופסקו רבנן דהני מילי בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק אין מתפלל הביננו אלא שמונה עשרה: א"ר תנחום אמר רב אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירים אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה. ודבר זה פירשתי יפה בספר זה בפרק קמא דתענית. [ע"ב] א"ר תנחום אריב"ל טעה ולא הזכיר של ראש חודש בעבודה חוזר לעבודה (עבודה) בהודאה חוזר לעבודה בשים שלום חוזר לעבודה ואם סיים חוזר לראש ולא אמרן אלא שעקר את רגליו אבל לא עקר את רגליו חוזר לעבודה. וכי לא עקר רגליו נמי דחוזר לעבודה דוקא שרגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אבל אין רגיל לומר תחנונים אחר תפלתו אע"ג דלא עקר את רגליו חוזר לראש, וכן פסקו הגאונים כלישנא בתרא. ובירושלמי פרק אין עומדין [פ"ה ה"ד] ר' יהודה בן פזי אומר היסח הדעת כמי שעקר את רגליו ואילין תחנוניא צריכה: וכי היכי שמצוה להזכיר של ראש חודש הכי נמי מצוה לברך על הלבנה בחידושה דהוה ליה כמקבל פני השכינה, כדאיתא בפ' היו בודקין [סנהדרין מ"ב א']. ובפ' בתרא דמכילתין בירושלמי גרסינן בהרואה [פ"ט ה"ג] אמר שמואל והשיאנו ה' אלהינו את ברכת מועדיך דכתיב והיו לאותות ולמועדים: ואם גמר עבודה ושכח עד שלא התחיל במודים אינו חוזר לתחלת עבודה אלא אומר יעלה ויבא וכו' (ומסיים בתחזינה עינינו עד המחזיר שכינתו לציון), כדאמרינן לקמן [מט:] לא שנו אלא שלא פתח בהטוב ומטיב וכו', ומיהו ברוך שנתן ראשי חדשים וכו' לא נתקן בתפלה אלא בברכת המזון. ואם טעה ולא אמר של ראש חודש בברכת המזון אין מחזירין אותו. ואם טעה ולא הזכיר בערבית או בשחרית או במוסף אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה, א"ר יוחנן בצבור שנו. פירש"י משום דהדר שמע לה משליח ציבור יחיד המתפלל בצבור, ולא יתכן, דא"כ מפני שיכול לאומרו במנחה מפני ששומע משליח צבור איבעיא ליה, [כדפרכינן] לעיל אהא דא"ר תנחום טעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה ופרכינן עלה ומשנינן הא ביחיד הא בצבור ופרכינן אי הכי מפני שיכול לאומרה בשומע תפלה משום ששומע משליח צבור מבעי' ליה, אלא נ"ל עיקר כדפירש (ו)בהלכות גדולות בש"ץ שאני וחיישינן לטורח הצבור כיון שיכול לאומרו במנחה אבל יחיד בצבור מחזירין. והא ודאי אי כיון דעתו נפיק בתפלת הש"ץ, אלא דהלשון דחקו דביחיד מיירי. [ל:] וא"ר ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית אין מחזירין אותו מפני שאין מקדשים את החדש אלא ביום, והך דרב ענן אמר רב ביחיד. ומסקנא דלא שנא בחדש מלא ולא שנא בחדש חסר: [כח:] ר' אליעזר אומר העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים: [כט:] והמהלך במקום סכנה או במקום גדודי חיה ולסטים מתפלל תפלה קצרה כדתניא אחרים אומרים צרכי עמך ישראל מרובים ודעתם קצרה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתתן לכל אחד ואחד כדי פרנסתו ולכל גויה וגויה די מחסורה והטוב בעיניך עשה בא"י שומע תפלה, אמר רב הונא הלכה כאחרים.
